בתי הדין הרבניים בתיקי יציאה בשאלה

עו"ד ניר כחלון

 

במדינת ישראל ישנן שתי ערכאות משפטיות אשר יכולות לדון בתיקי משמורת, בית המשפט לענייני משפחה ובית הדין הרבני. הכיצד בוחרים מי ידון בכל תיק? מירוץ הסמכויות. כלומר, צד אשר הקדים את האחר ופתח הליך משפטי רלוונטי באחת הערכאות, "ניצח" וקובע למעשה מי ידון במשמורת הקטינים מאותה עת ועד לבגרותם. מדובר בסוגיה משפטית מורכבת אשר אין זה המקום להתעמק בה.

לענייננו, חשוב להבין כי בית הדין הרבני יכול ובפועל דן בתיקי משמורת גם אם מי מההורים אינו חפץ בכך. ההתדיינות בבתי הדין נעשית לכאורה על פי המשפט הישראלי. קרי מינוי מומחים ואימוץ חוות דעתם, למעט במקרים חריגים. ברם, אל לנו לטעות, לערכאה השיפוטית סמכויות מכריעות וחשובות מאוד.

על כס השיפוט בבתי הדין הרבניים יושבים שלושה דיינים (רבנים) אשר הסמכתם נובעת מידיעתם הרבה בחוקי התורה. מדובר תמיד בגברים דתיים אשר השקפת עולמם ברורה, והיא אחת הסיבות שהם יושבים על כס השיפוט כדיינים מוסמכים.

הדבר עלול להציב קשיים רבים ליוצאי החברה החרדית. כל אחד מהדיינים והשופטים מוכרח לקבוע הכרעות בעניינו של כל ילד וילדה על פי "טובת הקטין". אלא שאותו מושג מקבל לעיתים פרשנות שונה בבתי הדין ובבתי המשפט.

כאשר מדובר במקרה שבו הורה אחד יוצא מהקהילה החרדית, ההורה השני נותר חרדי וכך גם הילדים, הקונפליקט עלול לקבל ציביון של "מלחמת דת", קרי טענות אודות מצבו הדתי של כל אחד מההורים וההשלכה על טובת הילד. הכל מתוך הסתכלות בסיסית של דייני בתי הדין הרבניים, לפיה טובתו של קטין חרדי להישאר חרדי. במקרים מסוימים הדיונים נסובים סביב שאלה זו ממש, אך החלטות בתי הדין כאילו מבקשות להתרחק מאותה מחלוקת מפורשת.

כך למשל צוטט בעבר הדיין הרב אליהו היישריק בריאיון לעיתון החרדי "משפחה", לפני מספר שנים, כך:

"המאמץ צריך להיות תמיד בכיוון של התרחקות מהגבול שבו אורב הבג"צ. כל פסק דין יכול להיכתב בצורה שתתקבל גם על דעתם של שופטי הבג"צ. לטרמינולוגיה יש כאן משקל רב. ניקח לדוגמה את המקרה שנקטו בו קודם, של חינוך הילדים. כאשר עולה שאלה אצל מי יתחנכו הילדים, במקרה שצד אחד חילוני והצד השני דתי – אז הפסיקה מובנת מאליה: ברור שהילדים צריכים להתחנך אצל ההורה שומר המצוות. צריך לשמור על נפש הילד, לוודא שיתחנך בחינוך תורני. אבל ברגע שכתבת את פסק הדין הזה, למחרת בבוקר הוא ייפול בבג"ץ. זו אפילו לא שאלה. אז מה עושים? אתה צריך לכתוב את אותם הדברים, ולהגיע בסופו של דבר לאותו מצב שסימנת קודם לכן. תגיד שהוא צריך להיות אצל האבא, מבלי להזכיר שבת וכיפה. תמצא הנמקות אחרות, וכאלה אינן חסרות" (ההדגשות שלי – נ"כ).

דברים אלה של הדיין מדגימים את הסוגיה במלוא עוצמתה. הרב היישריק מסביר לכאורה באופן ברור הכיצד נכון לכתוב פסק דין בעניין דתי כך שההורה הדתי יחנך את הילדים, ובו בעת פסק הדין יעמוד במבחן של בג"ץ. לעניין זה יובהר כי מספר שנים לאחר אותו ריאיון מונה הדיין היישריק למינוי בבית הדין הרבני הגדול, בגין מינוי זה הוגשה עתירה לבג"ץ (סביב אותו ריאיון), ובג"ץ לא מצא לנכון להתערב בהחלטת ועדת מינוי הדיינים משיקולים פרוצדורליים והקפדה על חלוקת סמכויות. לא ייצגתי בהליך, אך להבנתי הדיין טען כי דבריו הוצאו מהקשרם.

מן האמור ניתן ללמוד רבות אודות החלטות חלק מההרכבים בבתי הדין הרבניים, כאשר עסקינן במשמורת ילדים להורים בעת מחלוקת דתית.

לעניות דעתי ומניסיוני רב השנים בייצוג בבתי הדין הרבניים, עמדתם של דייני בתי הדין ברורה – אלו מונו בשל היותם אנשים דתיים והשקפת עולמם היא על פי תפיסה דתית. השקפות ותפיסות אלה מחלחלות אל החלטותיהם השיפוטיות. כמעט ברור מאליו כי גם פרשנותו של המושג "טובת הקטין" בעת קונפליקט דתי בין הורים תושפע מהשקפה זו.

מכאן עולה, כי השאלה שיש לבחון היא רוחבית ומערכתית – האם נכון כי לבתי הדין הרבניים תהיה סמכות לדון בתיקים מסוג זה?

 

 

 

 

דילוג לתוכן